האם ניתן להשתנות בגילי? מאת מאיה קרני

האם ניתן להשתנות מאיה תמונה

שאלה זו חוזרת לא פעם אצל אנשים המגיעים לטיפול, אלו בדרך כלל מגיעים עם סבל ארוך שנים. התבוננות לתוך הסבל מגלה דפוסים חוזרים שנטבעו בילדות או אף בגילגולים קודמים. בלא מודעות חוזרים הדפוסים ומשחזרים את עצמם במערכות יחסים נוספות בחיים.

התשובה לשאלה הזו היא בהחלט כן! ניתן לשנות והשתנות בכל גיל, אך צריך אומץ, יש צורך לבחור בזה, ולעבוד קשה.

 בשיר: אוטוביוגרפיה בחמישה פרקיםמתוך “ספר החיים והמתים הטיבטי”.

1. אני הולך ברחוב . במדרכה יש בור עמוק.  אני נופל לתוכו.  אני אבוד …אני חסר ישע. אין זו אשמתי.  לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.

2.  אני הולך באותו רחוב.  במדרכה יש בור עמוק. אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.      אני נופל לתוכו שוב. אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.  אבל אין זו אשמתי.  ושוב לוקח לי נצח לצאת.

3.  אני הולך באותו רחוב… במדרכה יש בור עמוק.  אני רואה אותו.  אני נופל לתוכו בכל זאת …כוח של הרגל. עיני פקוחות.   אני יודע היכן אני.  זוהי אשמתי.   אני יוצא מיד.

4.  אני הולך באותו רחוב . במדרכה יש בור עמוק.  אני עוקף אותו.

5.  אני הולך ברחוב אחר.

בשיר אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים, הוא צריך ליפול לבור שלוש פעמים עד שמתרחשת ההכרה, ושינוי התודעה זוהי אשמתי, אני יוצא מיד“.

מומחים בתחום בריאות הנפש מדברים על שינוי דפוסים המתרחש עקב טראומה, גופנית, נפשית כמו מחלה קשה,  בדרך כלל סרטן, גירושים, תאונה או אובדן.  הטראומה הינה נקודת עצירה המזומנת לנו ע”י נסיבות החיים, במסורות רוחניות מאמינים כי היא שלוחה לנו כדי ללמוד משהו, אך לא כולנו  מנצלים את ההזדמנות  לבחון לעומקם של הדברים.

מה צריך להתרחש על מנת שנוכל להפיק “תועלת” מטראומה?
מעטים האנשים המסוגלים לעשות זאת ללא עזרה מקצועית. הפקת התועלת כרוכה בהתבוננות עמוקה, לתוך אופן המחשבה,רגש, פעולה, שלנו. הנטיה הטבעית  היא להשליך על החוץ את הסיבות לסבלנו, מה שמכונה  בפסיכולוגיה חברתית “טעות הייחוס הבסיסית”- הנטייה של אנשים ליחס את כישלונותיהם לגורמים ולנסיבות חיצוניים, ואת הצלחותיהם לגורמים פנימיים.

האם חייבים טראומה?
הגישות הרוחניות מדגישות את יסוד הבחירה, ומפנות אותנו לקחת אחריות על גורלנו. “הכל צפוי, והרשות נתונה”, הפרשנות הקבלית  לדברי רבי עקיבא מכילה בתוכה סוד, המוביל את האדם לדרך שבה הוא חופשי לנהוג ולהנהיג  את חייו, מתוך מקום אמיתי, של הבנת המערכת שסביבו ורכישת היכולת להיות עמה בשיתוף. הסוד טמון ביחס שלנו אל המציאות. בבודהיזם מכוונים להתבוננות על השרשרת  מחשבה, עמדה, רגש, פעולה, למשל כאשר המחשבה, מובילה לעמדה  הבסיסית “העולם כולו נגדנו” “ובכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו”, הרי כל מציאות שתהיה מולנו, תפורש באור הזה, זהו דפוס חשיבה קורבני, המתווה חווית פחד והתגוננת. זהו מקרה של דפוס קולקטיבי.

הדפוס האישי הדומה,  לובש צורה של הסכמה פנימית של “לא מגיע לי.. אהבה, שמחה, עושר….”, “כולם נגדי” וכד’.  לאורך הדורות הוטבע בנו שופט פנימי ,הדן אותנו לאור מערכת של אמונות וחוקים שהפנמנו.  מגיל צעיר מאוד אולפנו לרצות כדי לזכות בגמול חיובי , של תשומת לב וחיזוקים, השופט הפנימי דן אותנו ללא רחמים, ומתמסר לעונש. מה לעשות כדי להשתחרר, כדי לשנות ולהשתנות?  הדרך להשתנות היא בשינוי התודעה שיוצרת מחשבות ועמדות ומולידה רגשות ודפוס התנהגות. יש המסוגלים ע”י השאה (סוגסטיה) עצמית לשנות את עצמם, מרביתנו זקוקים למלווה בדמות מטפל/ת המסייע/ת לנו לזהות את דפוסי המחשבה. המודעות היא צעד ראשון, הצעד הבא הוא זיהוי שורשיו של הדפוס, הסכמה לוותר עליו, שינוי הדפוס ובחירת דרך אחרת. ההבנה כי אנשים אינם פועלים נגדי אלא בעדם, הינה הבנה מכוננת, המולידה בחירה באופן התגובה המחשבתית, רגשית, התנהגותית כלפי הזולת.

כדברי השיר של גייל ספנייר רולינגס  “אתה המושך בחוטים”

“אנו קשורים
בדרכים סמויות
לפחדינו.
אנו הבובה
וגם המושך בחוטים,
הקורבנות של
הציפיות שלנו…..”

בידנו לברוא את עצמנו, עלינו להסכים לקחת אחריות על עצמינו ולהתחיל בתהליך.

נוכחות ברגע ההווה – לשם מה? מאת מאיה קרני

נוכחות בהווה מאיה תמונה

התורות הרוחניות, ממזרח ומערב, מכוונות אותנו אל נוכחות ברגע ההווה כדי לחוש שלווה, כדי לחוש אחד עם העולם, כדי להגיע לתודעה משוחררת וחופשיה.  נוכחות ברגע ההווה מחברת אותנו אל רעננותו של כל רגע ורגע. כיצד להיות בנוכחות? תרגול מדיטציה, מסייע לנו להתאמן להיות בנוכחות מלאה ברגע ההווה,  בגוף, בנפש, בתודעה, וברוח, אולם מסתבר כי לתרגול מדיטציה יש השפעות רבות נוספות, על בריאות, על התנהגות ועל המוח.

פרופ’ ריצ’רד דייוויסון, נוירופסיכולוג, מאוניברסיטת וויסקונסין ומתרגל מדיטציה מזה שנים , בקש לחקור את ההשפעה של מדיטציה על המוח. במחקרו הראה כי ניתן לפתח תכונות אנושיות חיוביות דרך תרגול מדיטטיבי. הוא מצא הבדלים בין סוגי תרגול מדיטטיבי שונים, ונראה שיש להן השלכות ניורולוגיות והתנהגותיות שונות, וכן השלכות חשובות לבריאות פיזית אצל מתרגלים מנוסים ומתחילים. במחקרו בדק דווידסון מתרגלים וותיקים מזרם הבודהיזם הטיבטי ומצא כי אזורים שונים במוח, השתנו בגודלם כתוצאה מהתרגול הקבוע. אזור הדחפים האלימים במח קטן, אזור החמלה גדל. פרופ’ דוידסון בדק גם השפעה קצרת טווח, על סטודנטים, ומצא כי סטודנטים שתרגלו במשך שבועיים מדיטציה של חמלה לאורך חצי שעה ביום, התמתנו בתגובותיהם בעת כעס, וגילו חמלה  כלפי אנשים בסבל. אצל סטודנטים אחרים, שתרגלו מדיטציה ימים מלאים  לאורך שלושה שבועות, היתה עליה משמעותית ברמת החיסונית של הגוף.

פרופ’ דווידסון אינו היחיד שחקר זאת, ויליאם קרומי מביא נתונים  ממחקרים שנעשו באוניברסיטאות הרווארד, ייל, ומסצ’וסטס. המחקרים מלמדים כי נמצאה עדות לכך שהמדיטציה יכולה לשנות את המבנה הפיזי של המוח. בסריקות מוח התברר כי גודלם של חלקים במוח האחראים על תשומת לב ועיבוד על חושי אצל מודטים (אנשים המתרגלים מדיטציה בקביעות) גדול משמעותית מאשר הממוצע באוכלוסיה. באחד האזורים האפורים, ההתעבות הפכה להיות מובהקת יותר במבוגרים מאשר באנשים צעירים. הממצאים הפתיעו  כי אותם קטעים של הקורטקס האנושי, או כיפת החשיבה, בדרך כלל מתדלדלים עם הגיל.
שרה לזר, מובילת המחקר ופסיכולוגית בביה”ס לרפואה בהרווארד, מאשרת כי  “גילויים אלה הם בקנה אחד עם ממצאי מחקרים אחרים, שהוכיחו כי איזור המוזיקה גדל במוחם של מוזיקאים, ואזורים מוטוריים וויזואליים במוחותיהם של להטוטנים. במילים אחרות, מבנה המוח של מבוגר יכול להשתנות בתגובה לתרגול קבוע.”  לזר, החלה לתרגל מדיטציה לפני כ10 שנים וכעת מתרגלת  כשלוש פעמים בשבוע. בהתחלה היא לא הייתה בטוחה שזה יעבוד. אבל “אני בהחלט חוויתי שינויים לטובה” היא אומרת. “זה מפחית מתח ומגדיל את בהירות המחשבה שלי ואת הסובלנות בהתמודדות עם מצבים קשים”. “קטנים ככל שיהיו, הבדלים אלה הולכים להוביל להרבה יותר מחקרים, כדי לדעת מה בדיוק קורה ואיך נשתמש במדיטציה בצורה טובה, על מנת לשפר את בריאותנו ואיכות חיינו, ואפילו להאט את תהליך ההזדקנות“.

פרופ’ דוידסון מנבא  כי בשנת 2050  : יהיו תרגולי מוח בדיוק כמו שהיום יש תרגולי הגוף, רופאים יכוונו את הלקוחות לחשיבה אחרת, והבנת השפעת החשיבה על הבריאות, בבתי הספר ומכללות למורים ילמדו תרגולים להעצמת הסליחה והחמלה, ואנשים יהיו עם אחריות אישית וסביבתית רחבות יותר.

כיצד נתרגל נוכחות ברגע ההווה? חווים את התחושות בכאן ועכשיו ולא חושבים עליהן, או מעוררים רגש כלפיהן. לדוגמה: אם שומעים לפתע רעש, פשוט מקשיבים לו במקום להתחיל לחשוב עליו. אם יש כאב, פשוט מבחינים בתחושות הפיזיות, ולא נסחפים אחריו. ואם שום דבר לא שם, ממקדים את תשומת הלב בנשימה. הגירויים והתחושות הם כמו ענן החולף בשמי התודעה, הם עוברים ואם אנו לא נאחזים בהם הם חולפים ללא הטבעה של רגש או מחשבה. למשל כאשר צריכים לסיים מטלה, המוח מייצר לחץ ודאגה של “מה יקרה אם” זה תהליך שגוזל המון אנרגיה מהמיקוד במטלה עצמה, אם במקום לפתח דאגה אהיה במטלה ואבצע אותה, אוכל לעמוד בלוח הזמנים ואיכות הביצוע תשתפר. מודטים וותיקים מפתחים יכולת שלא לחשוב או לפתח דברים שעולים בתודעתם.

ולסיכום ציטוט מדבריו של הנרי דויד תורו “כפי שצעד אחד אינו יוצר שביל על האדמה, כך מחשבה אחת אינה יוצרת חותם בראש. כדי ליצור הטבעה משמעותית עלינו ללכת עוד ועוד. כדי ליצור דרך מנטלית משמעותית עלינו לחזור שוב ושוב על המחשבות אשר אנו רוצים שיתוו את חיינו”. כדי שנבחין בשינוי עלינו להתמיד, עד שיטבע חותם בדרכנו.

הקשר בין אימון במדיטציה ובין מזג האוויר מאת עדה אבשלום

הימים האחרונים של חורף וגשם ש”נפלו” עלינו פתאום אחרי שכבר תלינו את המעילים ואפסנו את שמיכות הפוך, הזכירו לי קואן שעבדנו אתו בקבוצת המדיטציה שלנו. (קואנים הם אותן “חידות” משונות שאי אפשר לפתור בכלי הניתוח המחשבתיים הרגילים שלנו. המפורסם שבהם הוא: “מה הוא קול מחיאת כף היד האחת?”)

הקואן שאתו עבדנו ושאליו אני מכוונת הוא:

תלמיד שאל את המורה: איך אפשר להיפטר מהחום ומהקור?

ענה המורה: לך למקום שבו אין חום ואין קור.

אמר התלמיד: איפה אין חום ואין קור?

ענה המורה: כשחם תן לחום לשרוף אותך וכשקר תן לקור להקפיא אותך.

נתבונן בתשומת לב בחילופי הדברים האלה.

התלמיד מבקש להיפטר מהחום ומהקור, והמורה עונה לו תשובה שעל פניה נראית צינית, שיש בה רצון להגחיך את השאלה. איפה אין חום ואין קור? ואכן התלמיד מתפלא ושואל בדיוק את זה. איפה אין חום ואין קור?! ותשובת המורה, מוזרה מפחידה?

וכאן בדיוק נולד הקשר שבין מזג האוויר והמדיטציה.

במדיטציה אנחנו לא מחפשים דבר. לא מנסים להיפטר מהחום או מהקור, או מכל דבר אחר שפוגש את שדה התודעה שלנו, שנעים לנו או לא נעים לנו, מתאים לנו או לא מתאים לנו. אנחנו רק מתמסרים באופן מלא לכל מה שיש. אם זה חום, מתמסרים לחום, לגמרי. בלי להתגעגע למזגן, בלי לקטר על הקיץ במדינה הזאת… וכך גם לקור, לפקק, לכל מה שבא ופוגש אותנו. במצב הזה של התמסרות מלאה נופלות המחיצות. נעלמים הגבולות שאנחנו מציבים כל הזמן בינינו ובין מה שקורה לנו. ואז באמת אין חום ואין קור, כי חום וקור הן רק הגדרות גסות. הרי החוויה של חום מורכבת מכל כך הרבה פרטים שונים. תחושת הטמפרטורה. תחושת טיפות הזיעה המטפטפות. תחושת הבגד על הגוף. וכשאני באמת בתוך כל התחושות העדינות האלה, איפה החום? איפה הקור?

ואז גם תשובתו הראשונה של המורה: לך למקום שבו אין חום ואין קור, כבר לא נראית צינית. היא תשובה המראה על הדרך.

כתבה: עדה אבשלום, מלמדת מדיטציית זן ב”מקום לרוח” בימי שני מ-20:00 עד 21:30.

המלצה מהפסיכולוג הקליני, יקיר קריצ’מן

מאת:
יקיר קריצ’מן

תוכן הפניה:

המלצה על “מקום לרוח”:

זו הפעם השנייה בה אני עובר ב”מקום לרוח” סדנה אינטנסיבית בת 5 ימים. חווית השהיה במקום הינה חוויה של טבילה והטהרות. המקום תמיד מזמין, נקי, ומצויד ומעל לכל תומך באופן מושלם בתהליכי עבודה פנימית. זהו “מקום לרוח” במלוא מובן המילה.
תודה גדולה!

יקיר קריצ’מן – פסיכולוג קליני

 

קיום שלוב, מתוך: לב ההבנה – הארות על סוטרת הלב

Interbeing

מתוך: לב ההבנה – הארות על סוטרת הלב (סוטרת הפראנג’נאפאראמיטה)
מאת: תיך נאת האן
תירגום מאנגלית: עופר חי

אם אתה משורר, תראה בברור שענן שט לו בדף נייר זה. בלי ענן, לא יהיה גשם: בלי גשם, עצים לא יצמחו: ובלי העצים, אין אנו מסוגלים להכין נייר. הענן מוכרח להתקיים כדי שהנייר יתקיים. אם הענן איננו כאן, גם דף הנייר לא יוכל להיות כאן. אנחנו יכולים לומר שהענן והנייר שלובי-הוויה.

המלה “שלובהיות” interbeing אינה קיימת עדיין במילון, אבל אם נצרף את התואר “שלוב” עם הפועל “להיות” נקבל צורה חדשה, שלובהיות. בלי ענן, כאמור, לא יהיה לנו נייר ומשום כך הענן והנייר שלובי-קיום.

אם נעמיק להביט בדף הנייר, נוכל לראות בתוכו את אור השמש. בלי אור השמש, לא יוכל היער לצמוח. למעשה, לא יוכל לצמוח דבר. אפילו אנחנו לא נוכל לגדול בלי אור השמש. אם כך, אנחנו יודעים כי גם אור השמש קיים בתוך דף נייר זה. הנייר ואור השמש שלובי-קיום. ואם נמשיך ונתבונן נוכל לראות את החוטב שכרת את העץ והביא אותו אל המנסרה כדי שיעובד להיות לנייר. נוכל גם לראות את החיטה. אנחנו יודעים כי בלי הלחם לא יוכל החוטב להתקיים, לכן החיטה, שהפכה ללחם, קיימת גם היא בתוך הדף. כך גם אביו ואמו של החוטב. כשאנחנו מתבוננים בדרך זו, אנחנו רואים כי בלי כל אלה, לא יוכל דף נייר זה להתקיים.

כשנעמיק להביט אפילו יותר, נוכל לראות כי גם אנחנו בו. קל לראות זאת מכיוון שכאשר אנו מביטים בדף נייר, הוא הופך להיות חלק מתודעתנו. תודעתך נמצאת כאן וכך גם תודעתי. לכן ניתן לומר שהכל נמצא כאן, בדף זה. לא תוכל להצביע על דבר שאיננו נמצא כאן – זמן, מרחב, הארץ, הגשם, היסודות שבקרקע, אור השמש, הענן, הנהר, החום.

אני חושב כי המלה שלובהיות צריכה להיכלל במילון. “להיות” שקול ל”להיות שלוב-קיום”. אינך יכול רק “להיות” בעצמך, לעצמך. אתה חייב להיות יחדיו עם כל דבר אחר. דף נייר זה קיים בגלל שכל דבר אחר קיים. נניח שננסה להשיב אחד מן היסודות למקורו.

נניח שננסה להשיב את אור השמש בחזרה לשמש. האם לדעתך יוכל להתקיים דף הנייר הזה? לא, בלי אור השמש לא יוכל להיות דבר. ואם נחזיר את החוטב אל אמו, גם אז לא יתקיים דף הנייר. למעשה דף נייר זה מורכב כל כולו מ’יסודות שאינם נייר’. ואם נחזיר ‘יסודות שאינם נייר’ אלה אל מקורותיהם, לא יוכל הנייר להיות כלל. ללא ‘יסודות שאינם נייר’, כמו תודעה, חוטב העצים, אור שמש, וכן הלאה, לא יהיה נייר. דק ככל שיהיה, מכיל דף נייר זה בחובו את כל אשר ביקום.

תרגול נדיבות הלב

 בחברה בה אנו חיים הכל נמדד בשווי הכספי והכל מתומחר. במקום לרוח אמצנו בקורסים רבים מסורת עתיקה של תרגול נדיבות הלב, דרך אחרת של יחסי תן וקח.

במסורות העבר היו אנשי הרוח מתוגמלים וממונים ע”י הציבור (כוהנים, לווים, כמרים, נזירים וכו’).  המסורת הרוחנית במזרח תומכת עד היום בלימוד הרוחני (הדהרמה ) בדרך של נדיבות הלב הדדית. המורה מוסר את הידע הרוחני שלו לקהילה וזו מראה את ההערכה  והכבוד לתרגול הרוחני על ידי כך שהיא תומכת  בצרכים הבסיסיים של המורים, אוכל, ביגוד, מקלט ותרופות. מזה  2,500 שנה מתקיימת במזרח מסורת זו שהינה ביטוי לשיתוף פעולה וקיום הדדי בין מורה דרך לתלמיד.

גם במערב, אמצו מורים רבים, המלמדים תרגולים שונים, מדיטציה ובודהיזם את המסורת של הנתינה בנדיבות הלב של הלימוד – הדהרמה  (שאינו יכול להמדד בערכים חומריים) ומתוגמלים  על ידי נדיבות הלב  והתמיכה של הקהילה, הבאה לידי ביטוי הן בפעולות התנדבותיות במרכזים השונים ו/או בתגמול כספי.
העדר מחיר נקוב עבור הלימוד ועבור הקורסים, מאפשר גם לאנשים שאין ידם משגת, להשתתף ולזכות בפירות התרגול.
לתלמידים ניתנת הזדמנות להביע את הערכתם לדהרמה בשתי צורות: על ידי מתן תרומה למורים, שתאפשר להם להמשיך וללמד, ועל ידי תרומה לכיסוי הוצאות המקום שתאפשר לקורסים נוספים להמשיך ולהתקיים, ותעניק לאנשים אחרים את ההזדמנות להשתתף אף הם בקורסים.
כל תרומה תתקבל בהערכה ובשמחה, ותתרום לכך שהלימוד ימשיך להיות מועבר לכל דורש. זוהי הזדמנות להמשיך את המסורת רבת השנים של תרגול תמיכה הדדית בין המורים לתלמידים, ביטוי עמוק של התלות ההדדית, הקשר והחיבור בין כולנו.

Being kind by Tibetun Chodron – בתרגום לעברית

להיות טוב לב על ידי Thubten Chodron זה לבחון את המחשבות שלנו ולשאול את עצמנו אם הן מדויקות.  זו פעולה חיונית לרווחתנו ורווחתם של הסובבים אותנו.  כאשר בוחנים את המחשבות האלה, חשוב להיות נדיבים וכנים עם עצמנו.  מקובל עלינו כי המחשבות האלה, ההנחות והרגשות הן בתודעתנו.  אנחנו לא ננזוף בעצמנו, “אני לא צריכה לחשוב כך או אני לא  צריך להרגיש כך”.  אם נמשיך לנזוף  בעצמנו, אנחנו לא נהיה מסוגלים לעשות חקירה מדויקת משום שנהיה עסוקים מדי בדיכוי או בהדחקה של המחשבות והרגשות הללו. אנחנו פשוט נדביק מחשבה או רגש אחר על גבי הישן בלי באמת להאמין בלבנו לזה החדש.  ברור שכך זה לא יעבוד.

הדבר הראשון שיש לעשות הוא לאבחן מחשבה מרגש.  אנחנו אומרים דברים כמו, “אני מרגיש שהם לא מקבלים אותי”.  למעשה, זו מחשבה.  אנו עלולים להרגיש פגועים או מתוסכלים, אבל זה בגלל שאנחנו חושבים שאחרים לא מקבלים אותנו.  איך אנחנו יודעים שהם לא מקבלים אותנו? אנחנו לא יודעים.  אנחנו לא שאלנו אותם.  במקום זאת, על הבסיס של איך הם הסתכלו עלינו או תגובה שלהם, המוח שלנו בונה את הסיפור שאנחנו מאמינים בו.  ברגע שאתה שומע את עצמך אומר, “אני מרגיש כמו …” לעצור, ולהכיר בכך שאתה לא יכול “להרגיש” משהו.  אתה חושב.  בדומה לכך, אנו אומרים, “אני מרגיש דחוי.”  למעשה, דחיה היא לא הרגשה, היא מחשבה – אנחנו חושבים שמישהו דוחה אותנו.

אחרי שבודדנו את המחשבה שאנחנו חושבים, השלב הבא הוא לשאול את עצמנו “האם זה נכון? איך אני יודע שזה נכון?” שאל את עצמך איזה ראיות יש לך כדי להוכיח את תקפותה של מחשבה. זה באמת מדהים בשלב זה לראות שאנחנו בדרך כלל לא יודעים שמשהו נכון; אנחנו מניחים אותו, מתבססים על כמה ראיות קלושות.

חלק מהמחשבות שלעתים קרובות אנו נתקעים בהם, “אני אדם רע”, “אני לא מספיק”, “אני כישלון”, “אני לא מספיק טוב”.  מחשבות של התבטלות אלה הן חלק מהמחשבות העמוקות ביותר והמזיקות ביותר שיש לנו.  כאשר אנו חושבים אותם, דיכאון, ייאוש, כעס, שוטפים אותנו וזה קשה לראות בבהירות.  מחשבות כאלה ישפיעו על כל תחומי חיינו – הבריאות שלנו, מערכות היחסים שלנו, העבודה שלנו, התרגול הרוחני שלנו.  לפעמים קשה להבחין שהמחשבות הללו קיימות, כי אנחנו כל כך מורגלים לחשיבתם והן יוצרות את הבמה עליה החיים שלנו מתנהלים.

כאשר אנו שמים לב שהמחשבות הללו נמצאות מאחורי הרגשות לא הנעימים שלנו, אנחנו צריכים לעצור ולחקור אותם: “האם זה נכון שאני אדם רע- הוכיח לי?!” אנחנו יכולים להתחיל לפרט כל מיני טעויות שעשינו, אבל אנחנו ממשיכים לחקור, “האם הטעות היא שעושה אותי אדם רע?”

אני מוצאת שמאוד מועיל לאתגר את המחשבות שלי בדרך.  אתגור המחשבות מראה לי בצורה מאוד ברורה שדרך החשיבה שלי היא שגויה.  אם מחשבה היא שגויה, אני זורקת אותה.  זה לא הגיוני להמשיך להאמין במשהו שנוכחנו שאינו נכון.

מועיל לחקור את  הרגשות שלנו בצורה דומה.  לדוגמה, נניח שאנחנו מוטרדים בגלל שאנחנו חושבים, “שהאדם הזה העביר עלי ביקורת.” כן, הוא בקר אותי, אבל האם אני צריך להיות כעוס כי מישהו בקר אותי? לא, יש לי בחירה איך להרגיש.  אני לא צריך להיות כעוס.  כשאני באמת כעוס, אני צריך להמשיך לשאול את עצמי: “למה אני כעוס?” התשובה מתודעתי: “כי הוא בקר אותי.”  אני עונה: “כן, הוא אמר את המילים האלה, אבל למה אתה כועס”.  המוח שלי אומר, “כי הוא אמר שאני טיפש.”  אני עונה: “כן, הוא אמר את זה, אבל למה אתה כועס?”

במילים אחרות, על כל הנימוקים שתודעתי מעבירה אלי למה אני צריך להיות כעוס, אני שואל: “אבל למה אני צריך לכעוס על זה?” כשאני עושה את זה מספיק זמן, אני בד”כ רואה שאני כועס בגלל שאני רוצה משהו מאותו אדם שהוא לא נותן לי, או שאני מפחד מאותו האדם, או שאני מקנא.  אז אני מתחיל לשאול גם על זה.  אם אני עם ראש פתוח ומספיק יצירתי, אני  יכול להגיע לפתרון ולשחרר את הכעס.  לפעמים אני מבקש מחבר לעזור לי להתיר את המחשבות והרגשות במוחי.

בתהליך זה של חקירת המחשבות והרגשות שלנו, זה מאוד חשוב להיות טובי לב ונחמדים עם עצמנו.  אנשים רבים מוצאים את זה הרבה יותר קל להיות נחמד וטוב לב לאחרים מאשר לעצמם.  להיות נחמדים לעצמנו, לסלוח לעצמנו, להרגיש חמלה לעצמנו, היא מיומנות שאנו צריכים ללמוד.  זה צריך להחליף את ה”מיומנות” השנייה אותה אנו יודעים היטב – המיומנות של לרדת על עצמינו, לומר לעצמנו שאנחנו חסרי ערך או נחותים, וכן הלאה.

להיות טובי לב לעצמנו היא כמו כל מיומנות אחרת, זה משהו שאנחנו צריכים לתרגל שוב ושוב. זה לא אנוכי להיות טובי לבי לעצמנו.  להיות נחמד לעצמנו זה מאוד שונה מלהיות מפונק.  אנחנו יצורים חיים, בבודהיזם אנו מעודדים אהבה וחמלה לכלה יצורי החיים ומתחייבים לפעול לטובת כל היצורים החיים.  אנחנו לא יכולים להוציא מן הכלל יצור חיים אחד ולאמר: “אני אחמול על כל היצורים החיים חוץ ממני!”

לכל אחד מאתנו יש בתוכו פוטנציאל גדול. מאחר שאיננו מטבענו כך או אחרת, אנחנו לא צריכים להיות נעולים  בתפישות  נוקשות על עצמנו או על העולם.  במקום זאת, אנו יכולים להפתח לאהבתנו, לחמלה שבנו,לרגשות הידידות, השמחה, הריכוז, והחוכמה, ולהרחיב אותם ללא הגבלה. התכונות הטובות שלנו יכולות לתפקד בלי שיוגבלו על ידי פחד, יהירות, ורגשות מטרידים אחרים.