האם תרופות פסיכיאטריות הן המוצא היחיד לדיכאון?

כשהמדע והרוח נפגשים – מה  עוד אפשר לעשות נגד דכאון?

יותר ויותר אנשים בעולם המערבי מסתייעים היום בתרופות לשינה, נגד חרדה, דכאון, מתח. מחקרים שבוצעו בביה”ס לרפואה באוניברסיטת מסצ’וסטץ   בארה”ב מלמדים שתרגול קבוע יומי של מדיטציה מסייע להפחתת כל אלו,  ולהעלאת איכות החיים בצורה משמעותית. כך הוקמה יחידה מיוחדת, מרכז להפחתת לחצים השייך  לפקולטה לרפואה בראשותו של ג’ון קבט זין (ניתן לעין בערך ג’ון קבט זין בויקופדיה) מבתי החולים במסצ’וסטץ מופנים אנשים עם מגוון של מחלות,  מחלות לב, מחלות ריאה, סרטן למינהו, לחץ נפשי גבוה, כאבי ראש, סוגים שונים של כאבי גוף כרוניים, הפרעות שינה, אכילה, התקפי חרדה ועוד, אשר המשותף בהם הוא הרמת הידיים של המערכת לנוכח המצב של החולה, לאחר טיפול ממושך. עם השנים התרחב המרכז לתוכנית עולמית עוסקת בהנחית אנשים להתמודד עם מצבי מתח וחרדה, הדרך נקראת MBSR (Mindfulness-based Stress Reduction).

המשותף לאנשים המופנים למרכז הם סיפורי חיים מורכבים, בעברם, ביחסים שלהם, ותפיסתם לגבי המתרחש בחייהם. לעיתים מזומנות אלו אנשים אחוזי רגשי אשמה, כעס, וחסרי בטחון עצמי.  רבים מהם מגיעים לאחר שנים של טיפולים ברפואה קונבנציונאלית ללא כל שיפור במצבם. הם מגיעים במצב של ייאוש וחוסר אונים.
לא תמיד יש השפעה על הסימפטומים (סרטן, נכות וכד’) אך לאורך שנים של ניסיון בעבודה עם אנשים שונים ניתן לומר בודאות כי יש השפעה משמעותית על התפיסה שלהם את עצמם ואת העולם סביבם  ומכאן על איכות חייהם.

מדיטציה הינה דרך המלמדת אותנו להיות קשובים לרגע ההווה, זהו כלי נגיש לכל אחד ואחת מאיתנו, כלי שהוכיח את עצמו לאורך אלפי שנים כבר בתרבויות קדומות, במזרח ובמערב, כולל ביהדות. רבי נחמן, האר”י הקדוש, הבעל שם טוב, הרבי מלובביץ’ ועוד , מתארים חוויות של התייחדות שקטה, עם תשומת לב קשובה כדרך להגיע לאמת הפנימית. הרב אריה קפלן אף טווה את המושג מדיטציה יהודית, כדי לתת מענה לנוהרים אחר תרבויות המזרח מבלי להתייחס לתרבותם הם.

טיפוח תשומת לב קשובה, לא שיפוטית, מסייע לנו להגיע למחוזות עמוקים של שלווה. תשומת לב כזו אינה מחשבה על אודות משהו: היא מפגישה את הקשב של המתבונן עם תכני התודעה מבלי לחשוב עליהם, מבלי להשוות אותם, או מבלי להעריך או לשפוט את התופעות השונות שעולות בזמן התרגול בכל דרך אחרת. זוהי התבוננות נטורליסטית, או צפייה משתתפת, במסגרתה האובייקטים בהם מתבוננים הם תופעות שעולות בתודעה באופן טבעי בזמן של עירות.

ד”ר אלכסנדר בן אבן, נוירוכירורג בכיר ומנוסה, שהיה בתרדמת עקב דלקת קרום המוח למשך שבוע ימים, מתאר חווית סף מוות רוחנית עמוקה, חוויה של אחדות, אהבה ללא תנאי, הסתייעות בכוחות ודמויות מהיקום ומחוצה לו. למרבה ההפתעה של כל הרופאים המטפלים בו , אשר ויתרו על האפשרות שיחזור לחיים עקב הנזק המוחי שהניחו שהתרחש, חזר ד”ר אלכסנדר לתפקוד מלא והפך מאיש מדע ספקני, לרופא ואיש רוח המאמין באופן מלא בחוויות מיסטיות, לאחר שחקר אותן לעומק. ד”ר אלכסנדר בן אבן ממליץ לכל מי שרוצה להתחבר אל הפוטנציאל הגבוה, אל הממדים הגבוהים של התודעה  שלו לתרגל מדיטציה (ההוכחה לגן עדן, ידיעות ספרים 2013).

 למדיטציה דרכים רבות ומגוונות, וברוח הביטוי “כל הדרכים מובילות לרומא” הרי שכל אחד/אחת יכול/ה לבחור בדרך המתאימה לה/לו, המשותף בכל הדרכים היא ההכוונה לנוכחות מלאה ברגע ההווה, התפיסה כי החיים הם אוסף של דקות, כל דקה היא בעלת חשיבות מלאה, בלי קשר לחוויה שהיא מביאה איתה כאב, שמחה , פחד, אהבה.  נוכחות ברגע ההווה יוצרת חוויה שלווה ומלאה, ומעלה לאין שעור את איכות החיים. חלק מתרגולי המדיטציה קשורים לדתות שונות, וחלקם הן תרגולים ללא הקשר רוחני או דתי, בכל בדרכים המתרגלים המתמידים יוצאים נשכרים.

שם השם הנשגב ביותר, בתפיסה היהודית, ואשר אנו אסורים להגותו מורכב מהנכחת שלושת הזמנים עבר הווה עתיד, לכדי הוויה אחת. ואכן כאשר אנו נמצאים במלואינו ברגע ההווה, נראה כי אנו נמצאים בנוכחות שהיא מעבר לזמן ומקום, שהיא מרוממת ושונה לגמרי מחיי היום יום. במקום זה אנו חווים את עצמנו ואת העולם כאחד, שלווה וקבלה ממלאת אותנו.

אז אם זה כל כך טוב, למה לא לנסות? על מנת להרגיש מעט מהחוויה היחודית הזו של הוויה מלאה צריך להתמיד לפחות לאורך תקופה מסוימת, שווה לנסות, אנו משקיעים רבות באוכל, בקניות, בטלוויזיה, בעיתונים, ועוד… אולי הגיע זמן  להשקיע גם ברוח, בנשמה שלנו.

כתבה מאיה קרני, מנהלת מקום לרוח במבשרת

האם ניתן להשתנות בגילי? מאת מאיה קרני

האם ניתן להשתנות מאיה תמונה

שאלה זו חוזרת לא פעם אצל אנשים המגיעים לטיפול, אלו בדרך כלל מגיעים עם סבל ארוך שנים. התבוננות לתוך הסבל מגלה דפוסים חוזרים שנטבעו בילדות או אף בגילגולים קודמים. בלא מודעות חוזרים הדפוסים ומשחזרים את עצמם במערכות יחסים נוספות בחיים.

התשובה לשאלה הזו היא בהחלט כן! ניתן לשנות והשתנות בכל גיל, אך צריך אומץ, יש צורך לבחור בזה, ולעבוד קשה.

 בשיר: אוטוביוגרפיה בחמישה פרקיםמתוך “ספר החיים והמתים הטיבטי”.

1. אני הולך ברחוב . במדרכה יש בור עמוק.  אני נופל לתוכו.  אני אבוד …אני חסר ישע. אין זו אשמתי.  לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.

2.  אני הולך באותו רחוב.  במדרכה יש בור עמוק. אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.      אני נופל לתוכו שוב. אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.  אבל אין זו אשמתי.  ושוב לוקח לי נצח לצאת.

3.  אני הולך באותו רחוב… במדרכה יש בור עמוק.  אני רואה אותו.  אני נופל לתוכו בכל זאת …כוח של הרגל. עיני פקוחות.   אני יודע היכן אני.  זוהי אשמתי.   אני יוצא מיד.

4.  אני הולך באותו רחוב . במדרכה יש בור עמוק.  אני עוקף אותו.

5.  אני הולך ברחוב אחר.

בשיר אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים, הוא צריך ליפול לבור שלוש פעמים עד שמתרחשת ההכרה, ושינוי התודעה זוהי אשמתי, אני יוצא מיד“.

מומחים בתחום בריאות הנפש מדברים על שינוי דפוסים המתרחש עקב טראומה, גופנית, נפשית כמו מחלה קשה,  בדרך כלל סרטן, גירושים, תאונה או אובדן.  הטראומה הינה נקודת עצירה המזומנת לנו ע”י נסיבות החיים, במסורות רוחניות מאמינים כי היא שלוחה לנו כדי ללמוד משהו, אך לא כולנו  מנצלים את ההזדמנות  לבחון לעומקם של הדברים.

מה צריך להתרחש על מנת שנוכל להפיק “תועלת” מטראומה?
מעטים האנשים המסוגלים לעשות זאת ללא עזרה מקצועית. הפקת התועלת כרוכה בהתבוננות עמוקה, לתוך אופן המחשבה,רגש, פעולה, שלנו. הנטיה הטבעית  היא להשליך על החוץ את הסיבות לסבלנו, מה שמכונה  בפסיכולוגיה חברתית “טעות הייחוס הבסיסית”- הנטייה של אנשים ליחס את כישלונותיהם לגורמים ולנסיבות חיצוניים, ואת הצלחותיהם לגורמים פנימיים.

האם חייבים טראומה?
הגישות הרוחניות מדגישות את יסוד הבחירה, ומפנות אותנו לקחת אחריות על גורלנו. “הכל צפוי, והרשות נתונה”, הפרשנות הקבלית  לדברי רבי עקיבא מכילה בתוכה סוד, המוביל את האדם לדרך שבה הוא חופשי לנהוג ולהנהיג  את חייו, מתוך מקום אמיתי, של הבנת המערכת שסביבו ורכישת היכולת להיות עמה בשיתוף. הסוד טמון ביחס שלנו אל המציאות. בבודהיזם מכוונים להתבוננות על השרשרת  מחשבה, עמדה, רגש, פעולה, למשל כאשר המחשבה, מובילה לעמדה  הבסיסית “העולם כולו נגדנו” “ובכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו”, הרי כל מציאות שתהיה מולנו, תפורש באור הזה, זהו דפוס חשיבה קורבני, המתווה חווית פחד והתגוננת. זהו מקרה של דפוס קולקטיבי.

הדפוס האישי הדומה,  לובש צורה של הסכמה פנימית של “לא מגיע לי.. אהבה, שמחה, עושר….”, “כולם נגדי” וכד’.  לאורך הדורות הוטבע בנו שופט פנימי ,הדן אותנו לאור מערכת של אמונות וחוקים שהפנמנו.  מגיל צעיר מאוד אולפנו לרצות כדי לזכות בגמול חיובי , של תשומת לב וחיזוקים, השופט הפנימי דן אותנו ללא רחמים, ומתמסר לעונש. מה לעשות כדי להשתחרר, כדי לשנות ולהשתנות?  הדרך להשתנות היא בשינוי התודעה שיוצרת מחשבות ועמדות ומולידה רגשות ודפוס התנהגות. יש המסוגלים ע”י השאה (סוגסטיה) עצמית לשנות את עצמם, מרביתנו זקוקים למלווה בדמות מטפל/ת המסייע/ת לנו לזהות את דפוסי המחשבה. המודעות היא צעד ראשון, הצעד הבא הוא זיהוי שורשיו של הדפוס, הסכמה לוותר עליו, שינוי הדפוס ובחירת דרך אחרת. ההבנה כי אנשים אינם פועלים נגדי אלא בעדם, הינה הבנה מכוננת, המולידה בחירה באופן התגובה המחשבתית, רגשית, התנהגותית כלפי הזולת.

כדברי השיר של גייל ספנייר רולינגס  “אתה המושך בחוטים”

“אנו קשורים
בדרכים סמויות
לפחדינו.
אנו הבובה
וגם המושך בחוטים,
הקורבנות של
הציפיות שלנו…..”

בידנו לברוא את עצמנו, עלינו להסכים לקחת אחריות על עצמינו ולהתחיל בתהליך.

נוכחות ברגע ההווה – לשם מה? מאת מאיה קרני

נוכחות בהווה מאיה תמונה

התורות הרוחניות, ממזרח ומערב, מכוונות אותנו אל נוכחות ברגע ההווה כדי לחוש שלווה, כדי לחוש אחד עם העולם, כדי להגיע לתודעה משוחררת וחופשיה.  נוכחות ברגע ההווה מחברת אותנו אל רעננותו של כל רגע ורגע. כיצד להיות בנוכחות? תרגול מדיטציה, מסייע לנו להתאמן להיות בנוכחות מלאה ברגע ההווה,  בגוף, בנפש, בתודעה, וברוח, אולם מסתבר כי לתרגול מדיטציה יש השפעות רבות נוספות, על בריאות, על התנהגות ועל המוח.

פרופ’ ריצ’רד דייוויסון, נוירופסיכולוג, מאוניברסיטת וויסקונסין ומתרגל מדיטציה מזה שנים , בקש לחקור את ההשפעה של מדיטציה על המוח. במחקרו הראה כי ניתן לפתח תכונות אנושיות חיוביות דרך תרגול מדיטטיבי. הוא מצא הבדלים בין סוגי תרגול מדיטטיבי שונים, ונראה שיש להן השלכות ניורולוגיות והתנהגותיות שונות, וכן השלכות חשובות לבריאות פיזית אצל מתרגלים מנוסים ומתחילים. במחקרו בדק דווידסון מתרגלים וותיקים מזרם הבודהיזם הטיבטי ומצא כי אזורים שונים במוח, השתנו בגודלם כתוצאה מהתרגול הקבוע. אזור הדחפים האלימים במח קטן, אזור החמלה גדל. פרופ’ דוידסון בדק גם השפעה קצרת טווח, על סטודנטים, ומצא כי סטודנטים שתרגלו במשך שבועיים מדיטציה של חמלה לאורך חצי שעה ביום, התמתנו בתגובותיהם בעת כעס, וגילו חמלה  כלפי אנשים בסבל. אצל סטודנטים אחרים, שתרגלו מדיטציה ימים מלאים  לאורך שלושה שבועות, היתה עליה משמעותית ברמת החיסונית של הגוף.

פרופ’ דווידסון אינו היחיד שחקר זאת, ויליאם קרומי מביא נתונים  ממחקרים שנעשו באוניברסיטאות הרווארד, ייל, ומסצ’וסטס. המחקרים מלמדים כי נמצאה עדות לכך שהמדיטציה יכולה לשנות את המבנה הפיזי של המוח. בסריקות מוח התברר כי גודלם של חלקים במוח האחראים על תשומת לב ועיבוד על חושי אצל מודטים (אנשים המתרגלים מדיטציה בקביעות) גדול משמעותית מאשר הממוצע באוכלוסיה. באחד האזורים האפורים, ההתעבות הפכה להיות מובהקת יותר במבוגרים מאשר באנשים צעירים. הממצאים הפתיעו  כי אותם קטעים של הקורטקס האנושי, או כיפת החשיבה, בדרך כלל מתדלדלים עם הגיל.
שרה לזר, מובילת המחקר ופסיכולוגית בביה”ס לרפואה בהרווארד, מאשרת כי  “גילויים אלה הם בקנה אחד עם ממצאי מחקרים אחרים, שהוכיחו כי איזור המוזיקה גדל במוחם של מוזיקאים, ואזורים מוטוריים וויזואליים במוחותיהם של להטוטנים. במילים אחרות, מבנה המוח של מבוגר יכול להשתנות בתגובה לתרגול קבוע.”  לזר, החלה לתרגל מדיטציה לפני כ10 שנים וכעת מתרגלת  כשלוש פעמים בשבוע. בהתחלה היא לא הייתה בטוחה שזה יעבוד. אבל “אני בהחלט חוויתי שינויים לטובה” היא אומרת. “זה מפחית מתח ומגדיל את בהירות המחשבה שלי ואת הסובלנות בהתמודדות עם מצבים קשים”. “קטנים ככל שיהיו, הבדלים אלה הולכים להוביל להרבה יותר מחקרים, כדי לדעת מה בדיוק קורה ואיך נשתמש במדיטציה בצורה טובה, על מנת לשפר את בריאותנו ואיכות חיינו, ואפילו להאט את תהליך ההזדקנות“.

פרופ’ דוידסון מנבא  כי בשנת 2050  : יהיו תרגולי מוח בדיוק כמו שהיום יש תרגולי הגוף, רופאים יכוונו את הלקוחות לחשיבה אחרת, והבנת השפעת החשיבה על הבריאות, בבתי הספר ומכללות למורים ילמדו תרגולים להעצמת הסליחה והחמלה, ואנשים יהיו עם אחריות אישית וסביבתית רחבות יותר.

כיצד נתרגל נוכחות ברגע ההווה? חווים את התחושות בכאן ועכשיו ולא חושבים עליהן, או מעוררים רגש כלפיהן. לדוגמה: אם שומעים לפתע רעש, פשוט מקשיבים לו במקום להתחיל לחשוב עליו. אם יש כאב, פשוט מבחינים בתחושות הפיזיות, ולא נסחפים אחריו. ואם שום דבר לא שם, ממקדים את תשומת הלב בנשימה. הגירויים והתחושות הם כמו ענן החולף בשמי התודעה, הם עוברים ואם אנו לא נאחזים בהם הם חולפים ללא הטבעה של רגש או מחשבה. למשל כאשר צריכים לסיים מטלה, המוח מייצר לחץ ודאגה של “מה יקרה אם” זה תהליך שגוזל המון אנרגיה מהמיקוד במטלה עצמה, אם במקום לפתח דאגה אהיה במטלה ואבצע אותה, אוכל לעמוד בלוח הזמנים ואיכות הביצוע תשתפר. מודטים וותיקים מפתחים יכולת שלא לחשוב או לפתח דברים שעולים בתודעתם.

ולסיכום ציטוט מדבריו של הנרי דויד תורו “כפי שצעד אחד אינו יוצר שביל על האדמה, כך מחשבה אחת אינה יוצרת חותם בראש. כדי ליצור הטבעה משמעותית עלינו ללכת עוד ועוד. כדי ליצור דרך מנטלית משמעותית עלינו לחזור שוב ושוב על המחשבות אשר אנו רוצים שיתוו את חיינו”. כדי שנבחין בשינוי עלינו להתמיד, עד שיטבע חותם בדרכנו.

הקשר בין אימון במדיטציה ובין מזג האוויר מאת עדה אבשלום

הימים האחרונים של חורף וגשם ש”נפלו” עלינו פתאום אחרי שכבר תלינו את המעילים ואפסנו את שמיכות הפוך, הזכירו לי קואן שעבדנו אתו בקבוצת המדיטציה שלנו. (קואנים הם אותן “חידות” משונות שאי אפשר לפתור בכלי הניתוח המחשבתיים הרגילים שלנו. המפורסם שבהם הוא: “מה הוא קול מחיאת כף היד האחת?”)

הקואן שאתו עבדנו ושאליו אני מכוונת הוא:

תלמיד שאל את המורה: איך אפשר להיפטר מהחום ומהקור?

ענה המורה: לך למקום שבו אין חום ואין קור.

אמר התלמיד: איפה אין חום ואין קור?

ענה המורה: כשחם תן לחום לשרוף אותך וכשקר תן לקור להקפיא אותך.

נתבונן בתשומת לב בחילופי הדברים האלה.

התלמיד מבקש להיפטר מהחום ומהקור, והמורה עונה לו תשובה שעל פניה נראית צינית, שיש בה רצון להגחיך את השאלה. איפה אין חום ואין קור? ואכן התלמיד מתפלא ושואל בדיוק את זה. איפה אין חום ואין קור?! ותשובת המורה, מוזרה מפחידה?

וכאן בדיוק נולד הקשר שבין מזג האוויר והמדיטציה.

במדיטציה אנחנו לא מחפשים דבר. לא מנסים להיפטר מהחום או מהקור, או מכל דבר אחר שפוגש את שדה התודעה שלנו, שנעים לנו או לא נעים לנו, מתאים לנו או לא מתאים לנו. אנחנו רק מתמסרים באופן מלא לכל מה שיש. אם זה חום, מתמסרים לחום, לגמרי. בלי להתגעגע למזגן, בלי לקטר על הקיץ במדינה הזאת… וכך גם לקור, לפקק, לכל מה שבא ופוגש אותנו. במצב הזה של התמסרות מלאה נופלות המחיצות. נעלמים הגבולות שאנחנו מציבים כל הזמן בינינו ובין מה שקורה לנו. ואז באמת אין חום ואין קור, כי חום וקור הן רק הגדרות גסות. הרי החוויה של חום מורכבת מכל כך הרבה פרטים שונים. תחושת הטמפרטורה. תחושת טיפות הזיעה המטפטפות. תחושת הבגד על הגוף. וכשאני באמת בתוך כל התחושות העדינות האלה, איפה החום? איפה הקור?

ואז גם תשובתו הראשונה של המורה: לך למקום שבו אין חום ואין קור, כבר לא נראית צינית. היא תשובה המראה על הדרך.

כתבה: עדה אבשלום, מלמדת מדיטציית זן ב”מקום לרוח” בימי שני מ-20:00 עד 21:30.